<h1>ספר החינוך מצוה שכ"ד</h1>
<h2>דף לד:</h2>
מצות לולב שנקח ביום ראשון של חג הסוכות בידינו פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, שנאמר [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ובא הפירוש כי פרי עץ הדר זה האתרוג, וכפות תמרים הוא הלולב, ונכתב כפת חסר וי"ו לרמוז שהחיוב שנקח הלולב אחד ולא שנים ושלשה או יותר, וענף עץ עבות הוא ההדס, וערבי נחל היא הערבה הידועה בישראל. משרשי המצוה. הקדמה. כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו אם טוב ואם רע, ועל כן כי רצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר הרבה להם מצות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום, ומכלל המצות שצונו להתפיש מחשבתנו בעבודתו בטהרה היא מצות התפלין להיותן מונחין כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל, והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק, וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השרש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת לזכותם להיות עקר השמחה לשמו, ובהיות השמחה מושכת החמר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא צונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם. ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר, שהם דומים לאיברים שבאדם היקרים, שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל לרמז שיעבוד בוראו בשכלו, והלולב דומה לשדרה שהיא העקר שבאדם לרמז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא, וההדס דומה לעינים לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו, והערבה דומה לשפתים שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור לרמוז שישים רסן בפיו ויכוין דבריו ויירא מהשם אף בעת השמחה. וטעם שאינו נוהג במדינה אלא יום אחד, לפי שידוע כי עקר השמחה ביום ראשון הוא. ואם תשאל שמיני עצרת שיש בו שמחה גדולה לישראל למה לא היה ניטל בו, התשובה, כי יום שמיני עצרת כולו לשם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה משל למלך שעשה סעודה וכולי, כדאיתא במדרש, ולבסוף אמר להם עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם, ולפיכך נקרא עצרת, ואם כן אין צריך זכרון אחר, וחג הפסח אין צריך הזכרה בלולב שהרי מצה ומרור וגופו של פסח בין ידיו, ועוד שאינו זמן שמחה כמו חג האסיף, וחג השבועות גם כן אין צריך הזכרה אחרת כי עקר הרגל אינו אלא מצד מתן תורתנו והיא זכרוננו הגדול לישר כל ארחותינו. זהו הנראה לי בעניינים אלו על צד הפשט, והאמנתי כי יש אל המקובלים סודות נפלאים במצות הלולב ושלשת המינים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [מנחות כ"ז ע"א] שארבעה מינין אלו מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה בשאין לו, אבל אם יש לו ונטלן בזה אחר זה יצא, דקיימא לן לולב אין צריך אגד. ונוטלין לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס כשר, כלומר שיהו עליו עשוין תלתא תלתא בקינה, כמו שמפורש בגמרא [סוכה ל"ד ע"ב], ולזה רמז הכתוב כשקראו עבות. ושיעור ארכו של לולב לכל הפחות ארבעה טפחים, והדס וערבה שלשה טפחים עצבות שהן עשר אצבעות בגודל, ושיעור אתרוג אין פחות מכביצה. ודין הדברים שהלולב והאתרוג והערבה וההדס נפסלין בהן, ודין שותפין שקנו אתרוג בשותפות או אחין שקנוהו מתפיסת הבית שאם קנוהו על דעת לצאת בו יוצאים בו כל אחד מהם ואין צריכין זכייה זה מזה, כן הורו לנו מורינו ישמרם אל. ודיני הנענוע שהחיוב להוליך ולהביא ולהעלות ולהוריד, והענין לעורר הנפש שתזכור בעת השמחה כי הכל לשם ממעלה עד מטה וארבע רוחות, שהכל נכלל בזה. ויתר פרטיה מבוארים במסכת סוכה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות. ועובר עליה ולא נטל ארבעה מינין אלו ביום ראשון של חג הסוכות שלא חל בשבת בכל מקום, וכן בכל שבעה במקדש, ביטל עשה זה, ובמקדש היה ניטל ביום ראשון אפילו בשבת.
